הארכיבישוף דזמונד טוטו ז"ל והסוד שלו לאושר
השבוע נפטר דזמונד טוטו זכרו לברכה ולהשראה.
איש קטן מימדים, אך גדול מידות. בעל השפעה אדירה וחכמת חיים נדירה. איש צחוק, אהבה, קלילות ופשטות. אוהב אדם, כל אדם, רודף צדק ושלום ולעולם אינו פונה לאלימות כפתרון, גם בתוך שדה קרב פוליטי ופיסי תחת שלטון האפרטהייד בדרום אפריקה. טוטו ז"ל לא היה רק הארכיבישוף של קייפטאון, הוא גם נבחר כראש הכנסייה האנגליקנית השחור הראשון של יוהנסבורג. ועם כל המעמד, הכבוד, היוקרה והתהילה שקיבל במהלך חייו, שמר על צניעות וענווה, תיחזק שלווה פנימית עמוקה והרבה לחייך את החיוך הילדי המתוק שלו, שהעיד על תחושת אושר יציבה וגבוהה. אמיתית.
לאחר נפילת האפרטהייד (המשטר האלים ששלט בדרום אפריקה עד 94'), הקים בשקדנות רבה את 'ועדת האמת והפיוס' שמטרתה הייתה להפיץ את בשורת השלום ולוודא שהלקחים המופקים באופן מדיני ואנושי מוטמעים כהלכה בכדי למוסס סופית את שלטון הטרור ששרר בארץ כמעט חמישים שנים.
על כך קיבל פרס נובל לשלום, ועל פועלו ומסירותו האינסופית לעשייה חברתית שכל מטרתה היא קידום השלום, האחווה והחמלה על פני כל גווני העור, הדתות, המדינות והתרבויות.
ועד כאן היסטוריה.
כי מה שמעניין בעיני באמת, הוא לא הארכיבישוף או הפעיל הפוליטי, אלא דזמונד טוטו, האדם. אדם שנאבק כל חייו בדרכי שלום וגם כשמצא את עצמו יושב במאסר, נאלץ לשלוח את ילדיו לפנימיה כדי להמשיך להיאבק למען המטרה ולסכן את שלומו הנפשי והפיסי, נותר תמיד שלו, מאיר פנים ו...מאושר.
מעצם נוכחותו, אפילו במילותיו, נסך טוטו ז"ל השראה אדירה בסביבתו. הדבר הורגש גם דרך מסכים, שלא העיבו על החיוך הכובש שהעיד על לב פתוח וטהור. איך הדבר מסתדר עם כל האתגרים והזוועות שנאלץ לעבור ולחוות במהלך חייו?
עוד רגע נגיע לשלב שאני אוהבת, בו נפרוט את הכלים הפרקטיים שטוטו ז"ל מציע לנו כדי לשמור על שלוות נפש, שקט נפשי ואושר יציב, גם לאור תלאות החיים.
אבל לפני כן, בואו נבין מה עומד מאחורי הדברים. בכמה השורות הבאות, אנסה להציג בפניכם את הארכיבישוף דזמונד טוטו ז"ל, אדם שהשפיע רבות על חיי רבים ורבות ועל חיי באופן אישי, מזווית הראייה שלי, דרך כתבות, סרטונים, ספרים וטקסטים שכתב שגמעתי בצמא ובהשתאות במהלך העשור האחרון.
ראשית, הדבר שבעיני בלט ביותר בטוטו ז"ל, הוא ההומור והקלילות.
גם כשנשאל על הנושאים הכי כואבים, על פצעים פתוחים בליבה של אומה מפוצלת ומדממת, תמיד שמר על גישה קלילה, על פרספקטיבה ולא חשש להיעזר בהומור, אפילו הומור עצמי, כדי להתמודד עם המצבים הכי קשים.
אבל טוטו ז"ל לא השתמש בהומור כדי לברוח מהמציאות, בתור מנגנון הגנה בלתי מודע, אלא באופן מודע לחלוטין, שאינו מקטין את חומרת המצב או את השפעתו הרגשית והנפשית, כאילו כדי להזכיר שלצד הקשיים, תמיד ישנו צד חיובי בכל דבר. תמיד.
וראייה לכך היא כמות הפעמים שהרשה לעצמו לבכות ולבטא את רגשותיו בציבור. הוא התמודד עם הרגשות הקשים, נתן להם ביטוי אך החכים להיתמך בהומור כדי לא להישאב לתוך המקומות הכואבים ולהמשיך לפעול בנחישות ובמרץ.
וזה מוביל אותנו לתכונה המדהימה הבאה של הארכיבישוף ז"ל, קבלה.
גם לאחר משטר האפרטהייד האלים, כשעמל על הקמת ועדת האמת והפיוס, במקום לעבור להתמקד בהחלת המשטר החדש והצעידה קדימה לעבר עתיד חדש, השכיל לעצור ולעסוק קודם כל, באותם פצעים פתוחים ומדממים של האומה. כפי שביטא זאת באופן פשוט וכל כך נכון, "ללא מחילה אין עתיד, אך ללא הודאה לא תיתכן סליחה".
טוטו ז"ל המשיך לטעון כי יש ראשית לקבל את המצב, מורכב וקשה ככל שיהא, לפני הכל, כדי לאפשר את השינוי ואת ההתמרה. רק מתוך הכרה בהווה ניתן לבנות עתיד חדש, טוב יותר.
והדבר השלישי והאחרון, שחשוב לי להצביע עליו, לפני שנעבור לפרקטיקה, זוהי החמלה שהייתה כל כך אופיינית לו.
על אף שהיה כומר, ארכיבישוף וראש כנסייה המשתייכת לזרם מסוים וייצג את כל אלה, טוטו ז"ל תמיד הפגין כבוד, חיבה וחמלה כלפי כל אדם, ללא קשר למוצאו, דתו או אמונתו.
הוא תיחזק חברות אמיצה ומעוררת השראה מעבר לתרבויות, דתות ויבשות עם הדלאי לאמה ה14, טנזין גיאטסו, מנהיגה הרוחני של האומה הבודהיסטית הטיבטית ויחד כתבו את "ספר האושר", במטרה לאחד את הידע והניסיון הרב שלהם בתחום ולהפיצו לאנושות ככל שסרטן הערמונית של טוטו ז"ל החל להחמיר.
כלומר, גם בשנותיו האחרונות, כשידע שימיו ספורים, שמר טוטו ז"ל של אותה שלווה סטואית וחיוך אמיתי וילדי והמשיך לשמור על חיי שגרה ולעבוד בחריצות ובאומץ לקדם את מטרותיו ולהפיץ שלום, שמחה ואחווה ברחבי העולם.
אבל טוטו לא עבד קשה כדי להיות מאושר. בספר שכתבו יחד, "ספר האושר", הוא מסביר, "האושר הוא תוצר לוואי, אם מלכתחילה תכריז בנחישות 'אני רוצה להיות מאושר', תמצא שזו הדרך המהירה ביותר לפספס את האוטובוס" (עמ' 177). כלומר, בעיניו, אם נמשיך לחפש את האושר, נהיה עסוקים בחיפוש ולא נמצא אותו לעולם. אבל אם נמקד את תשומת הלב שלנו בדברים הנכונים, או בערכים הנכונים כמו שנראה עוד רגע, האושר והשמחה כבר יגיעו מעצמם.
אז מהו הסוד של הארכיבישוף דזמונד טוטו ז"ל לאושר?
כמו שתכף נראה, כמו האדם, כך גם התורה. פשוטה, אמיתית, נוגעת.
במהלך אותם ימים בהם הכתיבו הדלאי לאמה ה14 וטוטו ז"ל את תורתם בדבר האושר לדאגלס אברמס לכדי סיפרם, "ספר האושר", הגדירו שמונה אבני יסוד לחיים מלאי אושר ומשמעות:
4 תכונות התודעה: פרספקטיבה, ענווה, הומור, קבלה.
4 תכונות של הלב: מחילה, הכרת תודה, חמלה, נדיבות.
ואכן, את רוב התכונות המחשתי בתיאוריי את מעשיו ומילותיו של טוטו ז"ל.
גם ביתרונותיהם שם ההומור והקבלה עסקנו מעט. ההומור נפלא ואף מרפא בכל עת ומצב, בעיקר הומור עצמי, כל עוד אינו מהווה בריחה. נדע שאיננו בורחיםות כל עוד נחזור וניתן מקום וביטוי לרגשות, גם הקשים, כמתאפשר. גם בפגישותיהם האחרונות, ניצלו הוא וחברו הטוב, הדלאי לאמה ה14, כל הזדמנות להתבדח ולצחוק על כל נושא, אחד על השני ובעיקר על עצמם. כפי שמתאר זאת דאגלס אברמס באופן נפלא "כשדלאי לאמה וארכיבישוף נכנסים לבר, אינך מצפה שהם יהיו אלה שיספרו בדיחות".
והקבלה, כפי שהבנו, נחוצה אף היא על מנת ליצור שינוי, התמרה. על מנת לשחרר באמת את הסיפורים והאמונות שלנו ולאפשר לנו להתקדם, לצמוח ולחיות חיי משמעות שמתוכה נשאב אושר וסיפוק.
כמובן שקל להגיד ולא פשוט ליישם, אך מדובר ביכולת שניתן לתרגל ועם ההתמדה מגיעות התוצאות, גם לפי המחקרים (למשל Viane et al., 2003, Van Damme et al., 2006).
הפרספקטיבה, על פי טוטו ז"ל, הינה אמצעי לראות את המציאות באופן מושכל וחומל יותר. הוא מציע לנו לשאוף לראות את התמונה הגדולה ככל הניתן, את היותנו, כולנו, בני האלוהים (או הטבע), ומתוך כך להצליח לקבל פרופורציות נכונות, להבדיל בין עיקר לטפל ולנהל את חיינו ממקום של בחירה נבונה וסדר עדיפויות מוגדר וברור.
עולם המחקר מגבה את טענותיו, ומוכיח כי אכן ראייה של המציאות באופן רחב יותר, קשור באיכות חיים גבוהה יותר ותחושת אושר כללית (וול ביינג) גבוהה יותר (Strack, Argyle & Schwarz, 2007). התזה שלי מתבססת על עיקרון זה אף היא, ומוכיחה כיצד הערכים שלנו ומידת האופטימיות משנים את האופן בו אנו תופסים את המציאות.
טוטו ז"ל מזכיר לנו שפרספקטיבה רחבה ואופטימית יותר תסייע לנו להכיר ולקבל את הקשה אך גם להכיר ולהודות על הטוב.
למשל, כשמתרחש אסון בעולם, נעצור ונכאב אותו ואז נשוב ונתבונן בכל אותם א.נשים מתרבויות שונות שנחלצים לעזור ולסייע. אך ראשית, עלינו לקבל את התגובה הטבעית שלנו ועם התרגול נוכל לשנותה.
אבל לפי טוטו ז"ל, כדאי לנו תמיד לשאוף להרחיב את זווית הראייה שלנו על המציאות, מאחר ומה שאנו תופסים כמציאות חיינו הוא רק חלק מהתמונה השלמה. ככל שנפנים וניישם זאת, כך נוכל לנהל את הסיפורים, האמונות והתגובות שלנו לא מתוך אוטומט, אם כי מתוך בחירה. או כמו שהוא קורא לזה, "החופש להשיב במקום להגיב".
על אף התהילה, המעמד והיכולת לממש אותם, טוטו ז"ל היה אדם צנוע וענו.
הוא הסתפק במועט, ויתר שוב ושוב על מותרות ועל נוחות, הקריב וסיכן את עצמו ואת משפחתו לטובת קידום המטרה, שוויון הזדמנויות לכל. חופש. הענווה מעוררת ההשראה של טוטו ז"ל, התבטאה גם ביכולתו לבקש סליחה ולסלוח בקלות, ללא אגו. המחילה הייתה חלק מהותי מגישת חייו והדבר ניכר בכל פעם שעמד למבחן. כשנשאל בראיון האם ביקש סליחה מאשתו על ויתור שביקש לעשות ממשפחתו לטובת אותה מטרה, עצר, השתהה והסביר שהוא אכן צריך לבקש ממנה סליחה ושיעשה כך, על אף שיכול היה להצדיק את בחירתו בקלות. לאחר מכן עדכן את אותו מראיין כי אכן ביקש סליחה, ואז צחק וסיפר שאשתו השיבה שכבר סלחה לו.
כמו כל התכונות שמגדיר טוטו ז"ל כמרכיבים החיוניים לאושר, גם הענווה נתונה לשליטתנו וניתן לתרגל את הרחבתה בחיינו, דרך מדיטציות ותרגילים מחשבתיים כמו שהוצגו לעיל. גם הומור עצמי, תפילה, הכרת תודה והתנדבות (כפי שנראה בהמשך) עשויים לסייע בכך.
הענווה מאפשרת לנו לזכור שכולנו חווים וחוות סבל, כאב, קשיים וחרדות. ובעיקר, היא מאפשרת לנו לרדת מספיק מ"עץ האגו" כדי להישען ולהיתמך על ידי אחריםות, צורך בסיסי שלנו כיצורים אנושיים ומרכיב חיוני לאושר.
יותר מכל, קל לראות בחיוכו של הארכיבישוף ז"ל את ליבו הרחב והפתוח.
הוא תמיד כיבד את כל הדתות וחקר אותן, לא פחד לפתוח את הראש ואת הלב. יתרה מכך, טוטו ז"ל העיד כי זה רק חיזק יותר את אמונתו האישית, אך יחד עימה, גם את אהבת האדם.
למשל, בעוד שפלגים רבים בנצרות אוסרים על מי שאינו נוצרי להשתתף באכילת לחם הקודש, נתן הוד קדושתו, הארכיבישוף ז"ל, לחם לדאגלס אברמס ולדלאי לאמה, יהודי ובודהיסט, כדי לחלוק איתו במסגרת טקס מיסה נוצרי שביצעו יחד. כלומר, לאורך כל חייו, הביע במילותיו ובמעשיו עד כמה כל בני האדם שווים בעיניו, חלק מקבוצה אחת גדולה, כולנו\שנקראת ילדי האלוהים. אפילו העז לתמוך בקהילת הלהט"ב באופן פומבי, על אף ההשלכות שיש לדבר על קהילת מאמיניו שעוד מתנגדים לרעיון. מה עומד מאחורי כל זה אם לא חמלה?
טוטו ז"ל הציע לנו דרכים לתרגל את יכולת החמלה העצמית והחמלה כלפי הסביבה שלנו. למשל, בזמן פקק רציני, הוא המליץ לחשוב דווקא על אחריםות סביבנו, שאולי סובלים יותר מהפקק, אולי על אלה עם יותר ילדיםות ברכב, אלה הנמצאים בדרך לבית החולים וכן הלאה. התרגיל עוזר לנו לחזור לעצמנו לאחר מכן מבלי לשקוע לאותם סיפורים של המיינד הגורמים ליותר תסכול או עצבים.
כששכב בבית החולים עם סרטן הערמונית, השתמש טוטו ז"ל בתרגיל נוסף, פשוט אך אפקטיבי, במסגרתו הוא המליץ לחשוב על כל המקומות בהם אנו סובלים בחיינו ולאחר מכן לחשוב על כל הא.נשים הנמצאיםות במצב דומה. תרגיל זה נועד לחלץ אותנו גם הוא משקיעה בסיפורים של עצמנו ולתרגל חמלה.
תרגולים מסוג זה לא רק יכולים לפתח את מידת החמלה שלנו ואת יכולת הרחבת הפרספקטיבה, אלא הם נמצאו גם כמפחיתים את רמת הכאבים הפיסיים, גם במקרים של כאבים כרוניים (למשל, Purdie & Morley, 2016, Chapin et al., 2014, Gooding et al., 2020).
איך התהליך עובד? ככל שנאמץ נקודת מבט של אחריםות - נחוש כלפיהם אמפתיה - כך נכיר יותר בעובדה שאיננו שולטים בכל החלקים של סיטואציות שונות בחיים - נוכל לקבל את המציאות ולשחרר את מה שאינו בשליטתנו - ולהתחיל לתפוס שליטה על מה שכן ולשפר את רמת הוול ביינג שלנו!
מעצם ההתרכזות באחר.ת, מוביל הדבר לחיזוק הענווה, רמת ההומור, הקבלה, החמלה, השלווה, והפרספקטיבה - כולן יחד!
ופרקטיקה נוספת אחרונה העשויה לסייע לתרגול כל אחת מהתכונות עליהם הורחב עד כה - מדיטציה אנליטית, או מטא-מדיטציה. זהו תרגול מעולם הבודהיזם והמיינדפולנס המאפשר לנו להתבונן בחוויה מכל הזוויות, להרחיב את הפרספקטיבה ולהתמקד בערך או רגש מסוים, לבחירתנו.
ולבסוף, הגדירו הארכיבישוף ז"ל והדלאי לאמה את ההתכונה האחרונה החיונית לאושר, נדיבות.
טוטו ז"ל נהג לענוד על פרק ידו צמיד עליו מתנוסס המונח "אובונטו" - רעיון הלקוח מתוך פילוסופיה המגיעה מאפריקה, המסמל תחושת אחדות וקהילתיות, שוויון, וערכים הומניים, כמו כבוד, דאגה, שיתוף, וכמובן, חמלה. הנדיבות שזורה בחייו של טוטו ז"ל והיא התבטאה בכל הקרבה שביצע ומחיר ששילם עבור השלום והחופש. הוא נתן מעצמו פיסית, גם כשישב בכלא עבור פעולותיו הבלתי אלימות, אך בעיקר, נתן הארכיבישוף זיכרו לברכה, את נפשו ואת חייו עבור האנושות. זוהי נדיבות שאין כדוגמתה.
אך אין זה אומר שעל כולנו להקדיש את חיינו למען מטרה נעלה על מנת להיות מאושרים ומאושרות.
אך כן ניתן להסיק מכך, כי באמצעות מעשים של נדיבות, בין אם באופן פיסי כמו תרומה כספית או סיוע לנזקקים ובין אם נפשית, כגון עזרה לחבר.ה, תמיכה בקרוב.ת משפחה, חיוך והתעניינות בשלומםן של הקופאיות, המנקים והמבוגריםות, נוכל להעלות את רמת האושר שלנו. ושל אחריםות :)
הרגש או היכולת שעליה מבוססת ההתנדבות הינה אמפתיה.
אמפתיה הינה הזדהות עם האחר.ת, הבנה וראייה אמיתית של רגשותיה וצרכיו. לפי המחקר, אמפתיה מופעלת לרוב רק כלפי מי שאנו מחשיביםות כחלק מהקבוצה שלנו (Fuchs, 2019). מי שמוכר.ת, שדומה לנו ופחות כלפי "אחרים". הדבר נעשה לרוב באופן בלתי מודע, אבל מעצם קריאת שורות אלה נוכל להרחיב את המודעות שלנו לכך ולנסות לספר לעצמנו בלב סיפור חדש, כפי שממליץ טוטו ז"ל. למשל, נוכל להזכיר לעצמנו שכולנו בני אדם, שכולנו חוות קשיים, סבל וכאב ושכולנו מחפשיםות את אותו הדבר, מה שהוביל אותנו עד לנקודה זו של המאמר, אושר.
לבסוף, חשוב לי להתייחס להרגל נוסף עליו הקפיד הארכיבישוף זיכרו לברכה, שידוע אף הוא כמעלה את רמת האושר והוא, שגרת הבוקר. הוא פתח כל בוקר בתפילה ובמדיטציה שכללו תרגול הכרת תודה. שלושת ההרגלים הללו, כל אחד בנפרד, יכול להעלות את רמת הוול ביינג, כלומר, את תחושת האושר הכללית שלנו. אך כשהם מבוצעים בבוקר, כל בוקר, השפעתם ניכרת למשך היום כולו.
חישבו על כך, אם נתחיל כל יום בהודיה, בתפילה, בהתכווננות פנימה ונרגיש את עצמנו ואת גופנו, נעריך את העולם - סביר שנמשיך את שאר היום שלנו מתוך אותה תחושה של ברכה ושמחה.
בנוסף, עצם הידיעה שהתחלנו את היום עם ביצוע הרגל שמיטיב איתנו, כבר מחזק את תחושת המוטיבציה והערך העצמי להמשך היום ומעלה את הסיכוי שרמת הפרודוקטיביות והיעילות שלנו במהלך היום, תעלה (Kriftner, 2005).
ולסיכום, אני מזמינה אותנו לקחת את ההזדמנות הזו בידיים, לשאוב השראה מהאדם הקטן אך הענק שדזמונד טוטו זכרו לברכה היה ולעשות גם אנחנו את הבחירה להשקיע בעצמנו ולהעלות את רמת הוול ביינג, תחושת האושר הכללית. הרי כמו שהבנו, הדרך לאושר האישי כוללת הפצת האושר לשאר הסביבה שלנו.
אפשר לבחור בתרגול, הרגל או שניים מהמאמר או בהרגל שתמיד רצינו לסגל לעצמנו אבל לא הצלחנו להתמיד בו ולהתחיל, לאט לאט, לתרגל יותר ויותר. לקבל. לשתף אחריםות. להודות על מה שיש ולהכיר בטוב. יש כל כך הרבה טוב!
וכפי שמסכם זאת טוטו ז"ל, בפתיח שכתב ב"ספר האושר" עם הדלאי לאמה -
"כל יום הוא הזדמנות חדשה להתחיל מחדש. כל יום הוא יום ההולדת שלכם. אנו מקווים שתבחנו את אמיתות הדברים שהבאנו כאן כשתיישמו אותם בחייכם".
כי אם ניתן למצוא אושר לצד קשיים כמו משטר אפרטהייד, מאסר, ריחוק מהמשפחה ולחץ כבד, ולהמשיך לנסוך השראה בכל כך הרבה א.נשים ברחבי העולם, זה אפשרי עבור כולנו.