על אומץ והתמודדות עם פחדים

פרופ' ברנה בראון המדהימה, החוקרת אשמה ובושה, כותבת ומדברת על אומץ כמרכיב חיוני בחיינו. לפחות, בחיים מלאי משמעות, שמחה ואושר.

ומהו אומץ? אומץ אינו התעלמות מוחלטת מהפחדים או הדחקתם. הוא אינו כניעה לפחדים והישארות במקום הנוח. אומץ הוא להכיר בפחדים, לתת להם מקום, ולבחור לפעול בכל זאת. להעז.

אז בואו נפרק קצת את עניין האומץ הזה. לפי בראון, הוא כולל חשיפה עצמית, פגיעות וקשיים בדרך. כפי שהיא טוענת, לא משנה כיצד נהפוך את זה, כדי לחיות באמת, להיות מאושריםות באמת, עלינו להיות פגיעים וחשופות ולהבין שאנחנו ניפגע מדי פעם במסע, אבל זה חלק מהעניין. והאומץ מתבטא בלקום שוב ושוב. לבחור למצוא מוטיבציה וכח להמשיך דווקא כשקשה או מפחיד.

מרכיב נוסף חשוב של אומץ, הוא חוסן נפשי. החוסן כבר ייבנה מעצמו, לאט לאט, ככל שניפול ונקום ובעיקר ככל שנלמד להכיר את עצמנו ולמה אנחנו זקוקיםות כדי להתרומם אחרי כל נפילה, אבל באפשרותנו להגביר אותו על ידי תרגול, כל הזמן. שניים מהתרגולים האלה כוללים תרגול אופטימיות ותרגול קבלה של המציאות.

ישנן לא מעט דרכים לחזק את החוסן הנפשי שלנו באופן יזום.

בין השאר, נמצא שתרגול של מדיטציות או מיינדפולנס יכול לסייע בחיזוק החוסן הנפשי והיכולת להתמודד עם קשיים ואתגרים (למשל, Weinstein et al. 2009).

בעיני, הדבר שהכי עוזר לחזק את החוסן הנפשי, הקובע את רמת הבריאות הנפשית שלנו ואת תחושת השלווה והאושר הכללית, הינו שינוי תפיסת המציאות ותפיסת העצמי.

ככל שנראה את עצמנו כמסוגלים וכיכולות, ככל שנבין שהעולם מלא בחוסר ודאות ושהשליטה היחידה שלנו היא בעצמנו, בחשיבה שלנו ובזווית ההסתכלות שלנו - נפתח את תחושת המסוגלות, את החוסן הנפשי ואת הוול ביינג.

מי שבכל זאת מעוניינ.ת בכלים פרקטיים נוספים, ניתן למצוא כאלה ממש כאן בסרטון.

הרמב"ם עסק רבות בבריאות גופנית ונפשית, ובין השאר, התייחס לאותם פחדים המניעים אותנו ומותירים אותנו באיזור הנוחות ללא מוטיבציה להתגבר עליהם ולאזור אומץ. הוא תיקן את הפסוק המפורסם -

"והעיקר לא לפחד כלל" לפסוק "והעיקר לא להתפחד כלל". כלומר, אל לנו להניח לסיפורים של המיינד שלנו להפחיד אותנו. אנחנו אלה היוצריםות את הפחד וביכולתנו לשלוט בו, להתגבר עליו ולמצוא כוחות להמשיך ולפעול, לפרוץ, להגשים.

ומה יכול לעזור לנו להפסיק להתפחד? להפסיק להישמע לאותם קולות וסיפורים על 'מה עלול לקרות' או 'כיצד עלינו לפעול'? תשובה אחת, שאני לא במקרה חוקרת בתזה שלי, הינה אופטימיות.

אופטימיות נמצאה שוב ושוב כקשורה באיכות חיים ורמת וול ביינג גבוהה וכמו שהבנו, גם בחוסן נפשי גבוה (למשל, Souri & Hasanirad, 2011, Youssef & Luthans, 2007, Davidson, 2010 & Kleiman et. al., 2017).

מה מסביר את התופעה? אופטימיות הינה המידה בה אנחנו מצפים לתוצאות חיוביות בעתיד. חדשות חיוביות נוספות הן, שניתן לתרגל אותה ולהעלות את מידת האופטימיות שלנו על ידי תרגול הסתכלות חיובית על המציאות, או במילים אחרות, הסתכלות על חצי הכוס המלאה.

אופטימיות גבוהה יכולה לסייע לנו למצוא את החיובי בכל סיטואציה, קשה ככל שתהיה, גם אם ייקח לנו כמה רגעים עד שנגיע לשם. וול ביינג, או רמת האושר הכללית, הינה תכונה יציבה המתבטאת מעבר לסיטואציות קשות, אפילו כמו תאונת דרכים או אובדן (למשל, Ashkanani, 2009 & Kirkcaldy & Furnham, 2000). והסיבה לכך טמונה בחוסן הנפשי. ביכולת שלנו לראות את הטוב בהווה או לפחות בעתיד ולקום ממשברים ותקופות קשות. להתגבר על הפחדים. ככל שקמים יותר, המיינד והגוף לומדים שזה אפשרי ותחושת המסוגלות גדלה. החוסן הנפשי גדל.

אז לסיכום ביניים, המטרה היא להתגבר על הסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו סביב אותם פחדים בסיסיים באמצעות ראיית הטוב והחיובי בסיטואציה הנוכחית ובעתיד. ככל שנתרגל זאת, גם אם באופן מאומץ בהתחלה, נשפר את רמת הוול ביינג ואת החוסן הנפשי שלנו.

הרי מחשבה יוצרת מציאות, והמחקר הוכיח זאת שוב ושוב. על זה מבוסס הNLP המסייע לנו לכתוב מחדש את הסיפורים.

גבי ניצן מסכם את זה באופן פשוט ומקסים בספרו "פרא":

"לא מפסיקים להיות לך סיפורים. אנחנו יצורים של סיפורים, זה בסדר. השאלה היחידה היא מי שולט על מי - אנחנו על הסיפורים או הסיפורים עלינו."

"...כל פעם שהסיפור לא ימצא חן בעיניך - לא תצטרך להרגיש קורבן של מזימה קוסמית. אתה תוכל להסתכל, לראות למה תפרת לעצמך כזה סיפור, ומה אתה צריך לעשות כדי שהוא ירגיש לך יותר טוב."

אז אופטימיות היא דרך אחת לשנות את המציאות.

הצעד הבא, בעיני, הוא להבין שהמציאות מלאה בחוסר ודאות. השינויים החיצוניים ימשיכו לקרות והשליטה שלנו בעולם היא מינימלית. לכן, מוטב לרכז את תשומת הלב ביצירת בית בתוכנו, לעבוד על היציבות הפנימית ועל החוסן הנפשי כדי להצליח לעבור דרך הקשיים והאתגרים ולקום מהם בכל פעם מחדש מחוזקות יותר. חכמים יותר.

לא סתם אני מצטטת את בראון בתזה שלי על אופטימיות בהקשר של חוסן נפשי, שמרחיבה את הרעיון הזה וטוענת שלכל אדם יש מידה שונה של יכולת התמודדות עם שינוי, התמסרות ופגיעות. כדי לפתח אותן, דרושים תרגול והתמדה (Brown, 2012). כלומר, עלינו לתרגל את היכולת להתמסר ולהיות פגיעיםות מול שינויים ולזכור שבזכות הזמן והניסיון זה יהפוך יותר ויותר קל וחסר מאמץ. ככל שנתמיד בכך, נחזק את החוסן הנפשי וחשוב לא פחות, נלמד לקבל את המציאות כפי שהיא.

הרי רק כאשר אנחנו מקבלים את המציאות הקיימת, אנחנו יכולים לשחרר ולשנות אותה. כפי שאמר קרל יונג, הפסיכולוג האהוב עלי, "Whatever you resist, persists". מה שנתנגד אליו ימיך להופיע שוב ושוב בחיינו עד שנלמד לקבל אותו ולהשלים עם קיומו. רק אז נוכל באמת לשחרר אותו ולבחור כיצד לחוות את מציאות חיינו.

והדבר החשוב ביותר כנראה, זה לקבל את מציאות חיינו. ואת עצמנו. את כל החלקים שלנו, את השדים שבנו. להתיידד איתם. לאט לאט. ככל שנלמד להיות עם הריקנות והחרדות, כך משכם והשפעתם תקטן עלינו, לאורך זמן (Kabat-Zinn, 1982).

אוקיי, אז עד עכשיו יש לנו אופטימיות, התמסרות, פגיעות, קבלת המציאות וחיפוש התשובות בפנים. תרגול של כל אלה והתמדה, גם כשקשה וכשיש עליות ומורדות בתהליך, יעלה את החוסן הנפשי ואת הבריאות והרווחה הנפשית שלנו. וכמובן, יסייע לנו להתגבר על הפחדים.

מוכניםות לחלק האחרון?

בהרצאה שלה בנטפליקס, "הקריאה לאומץ", טוענת בראון שהערכה עצמית קשורה גם היא באומץ וביכולת להתגבר על פחדים. ככל שנעריך את עצמנו, נסמוך על עצמנו ועל היכולת שלנו להיות אמיצים ואמיצות. בהרצאה, מציגה פרופסור בראון ממצאים מאחד המחקרים שלה, בו היא אספה את הגורמים המשותפים לא.נשים בעלי הערכה עצמית יציבה:

1. האומץ להודות שאיננו מושלמיםות. להיות בכנות לגבי מי אנחנו באמת.

2. האומץ להיות בחמלה כלפי עצמנו וכלפי אחריםות. החמלה מאפשרת לנו לקבל ולהיות בפגיעוּת.

3. האומץ לקיים קשר אמיתי. לשתף בפתיחות ובאותנטיות. ליצור אינטימיות.

4. האומץ להיות בפגיעוּת. ולמרות שזה מפחיד, שם היופי האמיתי באמת. שם טמון הקסם של החיים.

ולסיום, סיפור אישי קצר.

כשהתחלתי להבין שהגיע הזמן לעזוב את מקום העבודה שלי מזה חמש השנים האחרונות ולחפש כיוון חדש, התחלתי ליצור מגעים עם גוף קטן ויחד תכננו שאקים שלוחה באיזור מגוריי.

בזמן שהמתנתי לבוס החדש שיחזור אלי מפאת כל העומס והעבודה, פתאום הבנתי שהחלום שלי לפתוח עסק ולצאת לעצמאות אולי לא רחוק כמו שחשבתי.

תמיד דמיינתי שאעשה זאת בגיל מבוגר הרבה יותר, בטח לא תוך כדי תואר ותעודת הוראה.

אבל הרגשתי את תחושת הבטן, את האינטואיציה שלי מפצירה בי ללכת על זה ולכן התיישבתי עם עצמי וכתבתי את כל הפחדים שעוצרים אותי מלפתוח את העסק. בזה אחר זה.

עכשיו תקופת קורונה, כאשת חינוך לתפארת אכלתי את כל החסכונות שלי בשנתיים האחרונות, אין לי גב כלכלי ואני לפני שנה שכוללת 4 ימים מלאים בשבוע של תואר, תזה, תרגול ותעודת הוראה בפסיכולוגיה.

כמובן שהתגובה הראשונית שלי הייתה זעזוע. מה פתאום לצאת לעצמאות בתוך כל זה?? אני לא יודעת שום דבר על להיות עצמאית. אבל נשמתי עמוק, השתמשתי בכלים שלמדתי כמורה לNLP וכתבתי סדר עדיפויות חדש ומנטרות משלימות לכל פחד וחזרתי עליהן במשך כמעט שבוע עד שקמתי יום אחד ופתחתי עמוד לעסק.

והשאר היסטוריה.

כמובן שהיו לא מעט קשיים, והפחדים עוד מגיחים מפעם לפעם, אבל החוסן הנפשי העצמאי שלי מתחזק ומהרגע הראשון האומץ שלי הוכיח את עצמו והעסק משגשג עד היום. ואם כבר אופטימיות, אז כמובן שהוא ימשיך לשגשג :)

לסיכום, כן, זה מפחיד. ומותר לפחד. זה מה שהופך אותנו לאנושיים ואנושיות.

אבל אפשרות הבחירה נמצאת אצלנו. ליצור לעצמנו בית יציב וחוסן נפשי, ראייה מחודשת של המציאות שתעזור לנו לשפר את איכות חיינו, רמת האושר הכללית ותגביר את תחושת השלווה, השמחה והאומץ לקום בכל פעם מחדש ולהמשיך במסע.

וטיפ אחרון, אם יורשה לי, אל תישארו עם הפחדים לבד. שתפו מישהו.י קרוב.ה בפחדים וכבר תראו עד כמה השיתוף הכן והאותנטי יכול לעזור לקבל ולשחרר את הפחדים.

אשמח לשמוע בתגובות מה דעתכםן ואם יצא לכםן לנסות משהו מהדברים.

יום מלא בפגיעוּת, התמסרות ואומץ לכולנו!