על בלוטת האצטרובל

במרכז המוח שלנו, ממש מאחורי העין השלישית, שוכנת בלוטה קטנטנה אך מדהימה. לבלוטת האצטרובל יש תפקידים רבים שאת רובם המדע טרם הצליח להבין. למשל, היא מכילה קריסטלים קטנטנים שחוקרים עדיין מנסים להתחקות אחר תפקידם. ובין השאר, היא מקבלת מידע מהעיניים, כך שכשאנו חשופיםות לאור, היא מפרישה סרוטונין וכשאנחנו בחושך, מלטונין.

המלטונין גורם לנו לעייפות, בעוד שהסרוטונין מעורר אותנו ומהיר אותנו להיות ערים במציאות שלנו, בגוף שלנו.

טיפולים בmdma, הגורם להפרשה מוגברת של סרוטונין, משתמשים בעיקרון הזה בטיפו

לים בטראומה. דרך נוכחות וערות מלאה בתוך הסיטואציה אנחנו מצליחיםות לשחרר עכבות, מחשבות על העבר או העתיד שמובילות לדאגה, כעס או תסכול ופשוט להיות נוכחים ברגע, בחוסר שיפוטיות. להתבונן בו, לעבור בתוכו מבלי לספר לעצמנו סיפורים או להתפחד - כפי שתיקן הרמב״ם את הפסוק -

"והעיקר לא *להתפחד* כלל".

לא לספר לעצמנו סיפורים על הפחד ולא להיאחז בו ובכך לאפשר לו לחלוף כלעומת שבא. כך נמשיך להיות נוכחים ברגע ולא עסוקים בנרטיבים ובמחשבות. זאת מתוך ההבנה שרגשות לא נמשכים יותר מכמה דקות באופן פיזיולוגי, אך הם משפיעים עלינו לזמן ממושך בגלל אמונות שעליהן התחנכנו וגדלנו שיוצרות סיפורים בראשנו סביב המחשבות. למשל, אם חבר צחק עלי, זה עלול לעורר אמונות יסוד הקשורות לכבוד ולצדק, ואולי לאמונה שלי לגבי עצמי, לפיה אני לא טובה מספיק, ואז המיינד יתחיל לספר לי סיפורים על ההשלכות של מה שהחבר אמר ועל כמה זה נורא, לא מכבד או לא צודק. הסיפורים האלה יגרמו לי להמשיך להרגיש רע, פגועה ומתוסכלת ואולי אפילו כועסת, לא מה שאותו חבר אמר. לכן, אומר הרמב"ם, עלינו להפסיק להתפחד, כלומר, להפסיק להפחיד את עצמנו באמצעות כל אותם סיפורים, ולהתחיל להכיר את האמונות דרכן אנו תופסים וחווים את העולם.

רק כך נכיר את עצמנו ונוכל לשנות את אותן אמונות, ומתוך כך, להתפתח ולגדול כבני אדם.

זהו אושר אמיתי בעיני. בחירה חופשית ואמיתית להיות מי שאנחנו, ללא תלות באופן בו חינכו אותנו ובמה שלמדנו מהסביבה ומהמדיה החברתית במהלך השנים. כך נוכל להיות עצמנו באופן אותנטי. ומתוך כך, נוכל להיות בנוכחות מלאה בחיינו, בלי צורך לברוח ולספר סיפורים שירחיקו אותנו מעצמנו.

וכך גם מתחיל להבין עולם המחקר הפסיכולוגי. אושר משמעו להיות נוכחים ומודעים ברגע בצורה מלאה. זה וול ביינג.

ומה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב?

• לישון טוב

• לאכול טוב

• לדאוג לעצמנו. לא להגיע למצבים של אפיסת כוחות. לנסות אפילו לא להתקרב לשם עד כמה שניתן. זה נשמע פשוט, אולי מובן מאליו, אבל עד שלא נבצע, לא נרגיש את האפקט במלואו.

• מדיטציות

• הוקרת תודה. תתפלאו כמה זה משפר את איכות החיים!

• קהילה. אנשיםות אחריםות מכריחות אותנו להיות ברגע הנוכחי, לקיים אינטראקציה חברתית. ככל שיהיה לנו יותר נעים ומעניין איתם, כך נרצה יותר להיות ברגע. כך הנוכחות תהיה חסרת מאמץ.

ואם נחזור לבלוטת האצטרובל, חשוב שנקפיד להיות באור במהלך היום ולשמור, כמה שניתן, על חושך, החל מהשקיעה. אפילו התאמה אישית של המחשבים והפלאפונים לעבור לתאורת לילה החל משעה מסויימת יכולה לעשות שינוי משמעותי. ההתאמה הזו כוללת מעבר אוטומטי של המסך לצבעים חמים, כלומר, סינון של האור הכחול המוקרן ממסכים ופוגע בייצור של סרוטונין.

השאיפה היא לשמור על היגיינת שינה עד כמה שניתן, כלומר, להרחיק את הפלאפונים והמסכים מחדר השינה, או לפחות לא לבהות בהם ממש לפני ההירדמות או עם הקימה. אבל גם הגדרה של 'תאורת לילה' במסכי הבית תעשה הבדל משמעותי.

כך נוכל לצמצם את הפגיעה באיזון ההורמונלי שלנו ולשמור על בלוטת האצטרובל שלנו בתפקוד אופטימלי. אולי תגלו שלמעשה, החל מהרגע שאנחנו קמות ועד שעה-שעתיים לפני השינה, רמת האנרגיה שלנו אמורה להיות גבוהה, לא תנודתית וללא צניחת אנרגיה פתאומית במהלך אחר הצהריים. הדבר משפיע לא רק על רמת העייפות, אלא גם על התזונה שלנו, כיוון שכשאנחנו פחות עייפים, אנחנו פחות זקוקים למתוק. וכמובן, שהדבר ישפיע באופן ישיר ועקיף על מצב הרוח

ועל איכות החיים הכללית שלנו, הוול ביינג.

מצורפת תמונה מהטקס שהעברתי אתמול (13.9.21) עם לירי אמבר דוי. היה קסום ומרגש בטירוף. בסוף הערב, כשהמשכנו לשבת, לנגן ולשיר סביב המדורה, פנו אלי כמה מהמשתתפיםות ושיתפו אותי שהם התלבטו אם להגיע, כי סדנאות עומק עם א.נשים זריםות נמצאות רחוק מאוד מאיזור הנוחות שלהםן, וכמה שהן הופתעו לסיים את הערב עם תחושת התרוממות רוח, שלווה, קלילות ושמחה. ובעיני, זה הרבה בזכות ההתמסרות הזו לאחריםות, לחשיפה מול הקהילה, למוסיקה, המגדילות את ייצור הסרוטונין, תחת כיפת השמיים החשוכים, לעת ערב.

מאחלת לכולנו יום של ערות, נוכחות מלאה, התמסרות ולב פתוח ואוהב.