על התמכרויות וכלים להתמודד איתן

העולם המערבי מתבסס על התמכרויות.

התמכרות למזון ולסוכר, לקפאין, ניקוטין, לצריכה, רכישה, לגירויים מהבהבים ומרצדים במהירות על גבי מסכים, מכורים לנוטיפיקציות, להסרת סימן ה"וי" של הודעה חדשה ובעיקר, מכורים למדיה החברתית, לאינטרנט ולפלאפונים.

ועל זה מושתת עולם הפירסום, שמניע את תאגידי הענק בעולם המערבי, ואולי לצערנו, בחלקים נרחבים יותר ויותר של העולם.

ואנו, בעלי הנטייה להתמכרות, נאלצים לעיתים לקבור את עצמנו בעבודה ובהסחות דעת במקרה הטוב, וברשת שקרים שאנו מספרים לסביבה ולעצמנו, במקרה הפחות טוב. הרי, העולם שולח לנו שוב ושוב את המסרים שיש משהו שחסר לנו, משהו נוסף שאם רק נקבל אותו נהיה יותר מאושרים. הסביבה שלנו מעודדת אותנו לצרוך ולהמשיך להזין את ההתמכרויות שלנו, מבלי להזהיר אותנו לגבי התמונה המלאה, הכוללת לרוב רגעי ריקנות, שנאה עצמית וחרדה.

ועד כאן להאשמת העולם החיצוני והסביבה שלנו.

הרי לא לשם כך נתכנסנו. הגישה שלי לחיים מבוססת על הרעיון שאנחנו אלה שקובעים את המציאות שלנו. אנחנו ורק אנחנו יכוליםות לבחור כיצד נחווה את העולם, אילו תכנים נצרוך ולמה נבחר להפנות את הקשב שלנו, את תשומת הלב, ובכך נהפוך אותו למציאות שלנו.

הבודהיזם מציע שלושה מקורות לסבל.

הראשון, בורות, כלומר, האמונה שאנחנו כבר יודעים הכל החוסמת אותנו מללמוד דברים חדשים, או הויתור על למידה של מה שמעניין ומסקרן אותנו. הבורות מונעת מאיתנו להתפתח מתוך ההבנה שלעולם לא נדע הכל, מתוך הענווה. המקור השני הינו הדחייה, כלומר, ההתנגדות או ההימנעות מחלקים שונים של המציאות ובעיקר של עצמנו. הימנעות מלהרגיש את כל מה שאנחנו מרגישים, מלקבל את כל מה שאנחנו חושבות או עושות. מלתת ביטוי לחלקים, צרכים ורצונות של עצמנו ולשחרר אותם.

ולבסוף, אחד המקורות המרכזיים לסבל הינו ההשתוקקות. הרצון להיאחז במשהו חיצוני.

ואנחנו, הנוטים להתמכרות (וכל אחד ברמה שלו או שלה כמובן, מאחר ומדובר בטווח), סובלים בעיקר בגלל אותה השתוקקות. אותו ניסיון נואש למלא את הריקנות במשהו חיצוני, בין אם זה אפליקציה, נטפליקס, עישון, שתיה, כדורים, אכילה, ספורט, פורנו, רשימות, משימות, סדר, תחושת שליטה או כל דבר אחר.

אבל הבודהיזם מציע לנו לא רק מקור לסבל, אלא גם פתרון.

קודם כל, לקבל את המצב כמו שהוא. להתחיל, לאט לאט, להכיר את החלקים האלה בעצמנו, לנשום לתוכם, לתת להם מקום ולגיטימציה ולבסוף, אפילו להתיידד איתם.

במסע שלי, זה היה החלק הכי קשה. להכיר באותם מקומות חשוכים, באותו הרס עצמי ויצר אפל שקיים בי, שהוא חלק ממני, בין אם ארצה ובין אם לאו. מה שעזר לי, היה להזכיר לעצמי שהחלק הזה הוא מה שעזר לי, בין השאר, להגיע למקום בו אני נמצאת כיום. בזכותו שרדתי את מה שעברתי. השדים שלנו הם הכלי שסייע לנו לא להתמודד עם החרדות ועם הריקנות כל עוד לא היינו מסוגלים לכך.

אבל אם אתםן קוראיםות שורות אלה, כנראה שאתםן מוכנים ומוכנות.

והצעדים לקראת מציאת איזון הם פשוטים.

אבל מניסיון, הדברים הכי פשוטים הם לרוב הכי עמוקים. וככל שמעמיקים, אנחנו עשויים לגלות דברים שקשה לגלות.

אז אני מזמינה אותנו לנשום עמוק ולצאת יחד למסע, לעבר ההתיידדות עם ההתמכרויות שלנו, עם הריקנות, עם החרדות ועם הצללים הכי אפלים שלנו. רק כשנכיר אותם באמת, נוכל להתחיל לשחרר אותם, להשתחרר מהסיפורים ומהחרדות סביבם, ולבחור במציאות שלנו באופן חופשי ומלא.

כשהתחלתי לעבוד על ההתמכרויות שלי וללמוד לקבל אותן, נתקלתי בהרבה חומות, התנגדויות ובעיקר באמונות מגבילות שהיו לי לגבי עצמי. לאט לאט למדתי מה עוזר לי, כמו לשתף אחריםות ולקבל חיזוקים, לכתוב ולתעד את המחשבות, הקשיים והניצחונות הקטנים ובעיקר, להבין שככל שאקדים ואענה על הצרכים שלי, כמו מנוחה, התפנקות מדי פעם ומרווחים בלו"ז, כך אצמצם את אותם רגעים בהם אני מאבדת שליטה ונותנת להתמכרויות שלי לנצח ולפגוע בי.

ולמרות שישנה גישה רווחת בבודהיזם שמעודדת אותנו להגיע לשוויון נפש מוחלט, למצב בו דבר אינו משפיע עלינו ואנחנו שולטים לחלוטין בצללים ובשדים שלנו, אני לא מזדהה עם הגישה הזו.

אני חושבת שהיא נהדרת לא.נשים מסויימים ובעיקר בתרבויות ומקומות מסוימים, המאפשרים לנו להתכנס פנימה, אולי במנזר או באשראם, ולתרגל מדיטציות רוב היום, להיטען מהטבע, לנוח הרבה. אבל אני מגיעה מגישה קצת שונה.

אנחנו חיים בעולם המערבי, אותו עולם המצריך מאיתנו לעבוד ולהתקיים, לקיים שגרת לו"ז שכוללת משבצות זמן שאינן לחלוטין בבחירתנו כמו בירוקרטיה ועניינים פיננסיים ובעיקר, כמו שהבנו, אנחנו חשופים וחשופות לגרייה (מלשון גירויים) מתמדת דרך הפרסומות, המדיה החברתית והמסכים המקיפים אותנו.

ולכן, מגיחות לאוויר בשנים האחרונות פרקטיקות נהדרות כמו הNLP והמיינדפולנס, המתבסס על הבודהיזם ומציע לנו כלים יישומיים ופשוטים להעלאת רמת הוול ביינג, קרי, רמת האושר הכללית שלנו והעלאת תחושת השלווה, השמחה והשקט הנפשי.

וכמו המיינדפולנס, גם אני מגיעה מהגישה המקלה יותר, זו הנגישה יותר, המתחשבת בחיים המערביים, בשגרה השוחקת, בעומס המטלות והעבודות וכמות המשאבים הנפשיים המצומצמת. גישה שאימצתי בלימודיי אצל הדלאי לאמה, שהשביע אותי להיות בודהיסטווה, חלק מקהילת הסנגהה שנדרה להמשיך לתרגל להפיץ את הדרך לשחרור מהסבל. הדרך המתחשבת יותר באופי ובמגבלות החיים המערביים.

לכן, בעיני, המטרה היא אינה שחרור מוחלט מאותן התמכרויות. אלא, ללמוד לחיות איתן בשלום עד רמה כזו, שכשנרגיש אותן מגיחות ונבין שאנחנו בתקופה קשה או עמוסה במיוחד ושהן מבקשות להגיח, נוכל לבחור בעצמנו כיצד, מתי ועד כמה לתת להן מקום וביטוי.

אני למשל, שהתמודדתי עם הפרעות אכילה רוב חיי, מבינה היום שלפעמים אני צריכה להאכיל את המפלצת, תרתי משמע. רוב הזמן אני במקום יציב מול האכילה, אני מתרגלת אכילה מודעת וקשובה ומצליחה להינות מהאוכל, לאכול במ

ידה הנכונה ומתוך מקום קשוב ואפילו התנסיתי בדיאטות בריאות שונות כמו פירותנות לחצי שנה ולמדתי מה נכון ומתאים לגוף שלי. אבל עדיין, בתקופות קשות כמו בידודים, חורף ועומס רגשי, כשאני מרגישה את השדים שלי מתחילים להיות רעבים, אני מרשה לעצמי מדי פעם לשחרר ולאכול שטויות, גם בכמויות שאני יודעת שאני לא זקוקה להן.

לקח לי הרבה זמן לקבל את החלק הזה שבי, כי אני תמיד שואפת לבריאות מקסימלית ולחיים מתוך קשיבות מוחלטת לגוף שלי והחלק הזה לא הסתדר עם האידיאל.

אבל היום אני מבינה שלפעמים הצורך הזה יעלה. וכדי שאני אהיה בשליטה ולא ההתמכרות, עלי לבחור כיצד אבטא אותה כשהיא מגיחה, אבל עלי להיות ריאליסטית ולהבין שהיא דורשת תשומת לב וביטוי.

רק כך אני מצליחה למצוא איזון בין שגרת החיים שלי והרצון לתפקד ולעבוד יחד עם קבלה והכלה של השדים שלי. נותנת מקום ומכניסה חמלה עצמית. לאט לאט.

אז לסיום, כמו שאני אוהבת, נעבור לפרקטיקה. מערביים, לא?

ההמלצה שלי היא להתחיל מלשבת עם עצמנו או עם אדם קרוב.ה, מחברת וכלי כתיבה ולנסות להיות כנים וכנות עם עצמנו באופן ברוטלי וכואב. למה אנחנו מכורים ומכורות? מה צורות הביטוי של אותן התמכרויות? מהי ההתמכרות שהכי פוגעת בנו? נתחיל ממנה. לאט לאט, צעד צעד.

בכל מקרה, חשוב מאוד שנשתף עוד לפחות אדם אחד.ת קרוב.ה בתהליך שלנו. התמכרות, לרוב, מכסה על משהו עמוק יותר שלא לגמרי התמודדנו איתו עד עכשיו, קושי, רגש לא נעים או טראומה. לא כדאי להתמודד עם זה לבד.

אם נבין שהמצב קשה, ההמלצה היא כמובן לגשת לעזרה מקצועית. אם המצב ממש קשה, אולי נשקול מעבר זמני לבית מאזן או משהו בסגנון, שייתן לנו את התמיכה ואת המשאבים המתאימים להתחיל לקחת אחריות על החיים שלנו.

ואם מדובר בעניין פתיר, ההמלצה היא לשבת ולחשוב, איך אני יכול.ה להזין את הצורך שההתמכרות הזו ממלאה בדרך שיותר תיטיב איתי?

למשל, הצורך המסתתר מאחורי הרצון לסיגריה הוא הרבה פעמים הצורך לקחת עצירה, הפסקה מהחיים ולנשום.

לקח לי 12 שנה של עישון סיגריות עד שהבנתי את זה והפסקתי, נכון לכתיבת שורות אלה, לפני שנתיים.

לעומת זאת, הצורך שלי באכילה לא מבוקרת שגוררת צומות או אימונים אינטנסיביים מדיי מתבסס על הצורך שלי בשחרור שליטה ותחושת אחריות. בצורך למרוד ולעשות שטויות.

אז היום אני יודעת לעצור ולצאת לנשום או לעשות רגע מדיטציה כשאני זקוקה להפסקה, או להרשות לעצמי ערב של אכילה לא מבוקרת כשהצורך להפסיק להחזיק כל הזמן עולה ואני מצליחה למנוע מראש את אותם רגעים של אובדן שליטה. אני מצליחה לבחור כיצד לבטא את ההתמכרויות שלי, בין אם באופן אידיאלי כמו העישון או פחות אידיאלי, כמו האכילה.

אז אחרי שהבנו מול מה אנחנו מתמודדים, השלה הבא זה ללמוד לחיות עם זה בשלום. כמו שזה. לנסות אולי, בהדרגתיות, לשפר את המצב בכך שנזין מראש את אותו צורך, ננוח יותר ונקשיב לעצמנו, אבל קודם כל, לקבל את המצב הקיים. גם את רגעי הקיצון אליהם אנחנו עושייםות להגיע.

רק אחרי שהתחלנו לקבל את המצב, נוכל להתחיל להבין כיצד נוכל להקל על עצמנו, להתחיל לשפר ולשנות ולעצב את המציאות שלנו מחדש. נוכל להתבונן בתמונה המלאה באופן ריאליסטי, ובעזרת התמיכה של מי ששיתפנו, להתחיל, צעד צעד, לתעל את ההתמכרות למקומות חיוביים.

אולי נצליח למצוא דרך להזין את הצורך העמוק יותר שלמדנו להכיר באמצעות משהו חיובי, שנהנה ממנו או אפילו נפיק ממנו רווח או משמעות.

ולבסוף, החלק הכי חשוב. להבין שהכל זה תהליך. תהליך מתמשך.

להבין שלעולם לא נהיה מושלמיםות, שלעולם לא נוכל למחוק את החלקים האפלים יותר שלנו ושבדרך, כמו בכל תהליך או מסע, יהיו עליות ומורדות. לפעמים ניפול ונצטרך לקום. לכן חשוב למצוא מראש מה יכול לעזור לנו להתרומם. מה יכול להניע אותנו, להטעין אותנו, להכניס בנו מוטיבציה כשיגיעו רגעים קשים.

אם קראתםן עד לכאן, היו גאים וגאות בעצמכםן! הרצון לעשות שינוי קיים, ניצחתםן את הבורות ועכשיו נותר רק לזכור שאנחנו תמיד נפלאיםות וטוביםות בדיוק כמו שאנחנו, שמותר לנו לרצות ולחשוב הכל, ושהבחירה לקחת אחריות על חיינו נמאת בידיים שלנו בלבד ועלינו לעשות אותה כל יום מחדש, לקבל, לשחרר שיפוטיות ולהכניס חמלה למסע המתמשך של חיינו. שיהיה לנו המון בהצלחה!

תודה שקראתםן. אשמח לשמוע שיתופים ומחשבות בתגובות :)