על חרדה

כולנו מכירים אותה, כמעט כולנו חווינו אותה ברמה כלשהי במהלך החיים וחוקרים קוראים לה המגיפה השקטה החדשה - החרדה השתלטה על העולם המערבי.

התפקיד של החרדה הוא לשמור עלינו. להציף דברים ששכחנו או לא הספקנו לעבד. חוויות, זכרונות, רגשות, החרדה דואגת שנבטא את כל מה שעולה.

אבל בעולם המערבי, הדורות הקודמים נאלצו לחיות בחוויית הישרדות. וכך גם לימדו אותנו - צרו לעצמכםן בסיס איתן וחזק, לימודים-עבודה-משפחה, ועתידכםן בטוח. ואם עולה חרדה? ריקנות? אין לכך מקום בעולם הישרדותי.

חינכו אותנו לשים אותם בצד ולהמשיך לעבוד. לשרוד.

והם באמת צדקו, אבל הזמנים השתנו. היום אנחנו לא רוציםות לשרוד, אנחנו רוציםות לחוות, לחלום, להגשים. להינות!

והחרדה? היא רק מפריעה להנאה, אז אנחנו ממשיכות לדחוק אותה פנימה, לא מאפשרים לה לתקשר איתנו, לתת לנו את המסר שהיא באה לתת - 'יש משהו שדורש את תשומת הלב שלך!' ואנחנו ישר ממשיכים לפלאפון, לעבודה, לעשייה.

ואמרנו שהחרדה היא לטובתנו, אז כל עוד אנחנו מתעלמים ממנה, היא גדלה. מוודאת שנבין שיש לה משהו להגיד. וכך המשחק נמשך.

בתקופות טובות היא נרגעת, כי אנחנו מצליחים לתת יותר מקום ולהקשיב. בתקופות קשות היא משתגעת, ואנחנו לפעמים מנסים להשתיק אותה בצורה יותר אלימה, עם כדורים, ולא תמיד זוכרים לחזור ולהקשיב לה אחרי שהעניינים נרגעים.

אז אני מזמינה אותנו להקשיב לחרדה שלנו. לזכור שהיא חלק מאיתנו, שתפקידו לשרת אותנו. לעזור לנו. היא לא תמיד באה בזמן מתאים, אפילו להפך. ולכן חשוב שנמצא זמן במהלך היום (או לפחות השבוע) כדי לתת לה את המקום שלה. לשמור עליה קטנה ולא מאיימת.

תרגול מיינדפולנס הוא אחד הכלים שנמצאו כהכי עוזרים לחרדה. זה שינה לי את החיים בהקשר הזה, אבל זה כבר לפוסט אחר. לכן, ההמלצה שלי היא לנסות ולהכניס מדיטציות ליומיום, עד כמה שמתאפשר, או לפחות זמנים חסרי פלאפונים והסחות דעת, כדי לאפשר לדברים לצאת. להתבטא. ללמד אותנו ולפתח אותנו. לשאול את החרדה מה היא באה להגיד לנו הפעם, מה בגוף או בנפש שלנו מבקש תשומת לב - ולתת אותה.

אובחנתי עם הפרעת חרדה לראשונה בגיל 14. בתיכון, כשכבר לא הצלחתי לתפקד ולהגיע ללימודים, התחלתי שוב טיפול פסיכולוגי ופסיכיאטרי ואובחנתי עם OCD. למי שפחות מכיר.ה, מדובר בהפרעת חרדה שכוללת מחשבות אובססיביות שמובילות לביצוע טקסים ומשימות בצורה בלתי נשלטת. כלומר, אם האדם הממוצע שבוי רוב היום במחשבות בלתי נשלטות (90% מהזמן!!!), בOCD המצב חמור הרבה יותר, עד כדי בלתי נסבל.

ואז הגיע המיינדפולנס. אחרי שנים של ריטריטים, מדיטציות, קורסים וסדנאות, רק כשהתחלתי למדוט כל יום ויום - הצלחתי ללמוד לשלוט במחשבות שלי.

והיום? אני לא סתם לא קלינית, אלא אין לי אף סימפטום. בקושי זיכרון, שמופיע מדי פעם כשאני קולטת משהו שפעם היה מפעיל אותי וצוחקת. אז כן, זה אפשרי. לא חייביםות לסבול. אפשר לבחור לקחת שליטה ולהתחיל לתרגל, לדאוג לרווחת הנפש שלנו, לשקט הפנימי, לשלווה. המיינדפולנס שינה לי את החיים ובעיקר את האופן בו אני חווה אותם - זרימה אינסופית של שפע ואהבה, בלי ודאות, בלי שליטה ועם המוווון הפתעות ושיעורים. ואני מצליחה לנוע בתוכם, איתם, בספונטניות ובהתמסרות. כל יום עוד קצת, עוד צעד במסע.

---

רבי נחמן אמר, "אתה נמצא במקום בו נמצאות מחשבותיך. ודא שמחשבותיך נמצאות במקום בו תרצה להיות".

מכאן אנחנו מבינות שהחוויה שלנו של המציאות למעשה מושפעת מהמחשבות החולפות בראשנו ללא הפסק. ואכן, כפי שהבנו, על פי מחקרים, במשך 90% מהזמן בממוצע, אנחנו שבויים במחשבות על העבר או על העתיד, ולכן לא נוכחות ברגע. לא נמצאים בהווה, בחוויה המלאה של החיים.

תרגול של קשיבות (מיינדפולנס) בזמן מדיטציה, יצירה, תרגול יוגה, טאי צ'י, אומנות לחימה או כל תרגול אחר המביא לתחושה של מיקוד הקשב לאורך זמן ("פלואו"), מחזק את השריר המאפשר לנו לבחור היכן למקד את הקשב במהלך היום. לבחור בחירה חופשית להיות ברגע או במחשבות, להחליט אילו מחשבות לשחרר ובאילו להתעמק ולקחת בעלות על חוויית החיים שלנו, על הוול ביינג שלנו.

ויותר מזה, החרדה, כמו שהבנו, הפכה להיות מגיפה (סליחה) חברתית. עד כמה חברתית? האחוזים של א.נשים המאובחנים עם חרדה חברתית עולים בקצב היסטרי בשנים האחרונות, וכך גם שיעורי הסובלים מהפרעות חרדה שונות. ומילת המפתח כאן היא סבל. אז כמו שהתחלנו להבין, כולנו סובלות מחרדה, כולנו באותה הביצה.

הפסיכולוגיה הבודהיסטית טוענת שחרדה = סבל. ומהניסיון שלי, אני מסכימה לחלוטין. רק כשלמדתי איך לשחרר את אותן מחשבות חרדתיות הבנתי כמה סבל הן גרמו וכמה שקטים ושלווים יכולים להיות החיים ללא החרדה. וזה גם ברמה הפיסית! חרדה משחררת קורטיזול, שפוגע בבריאות שלנו וביכולת שלנו לספוג ויטמינים הנחוצים למערכת החיסונית שלנו!

אז הבשורות הטובות הן שיש פתרון! וכמו שהבודהיזם אומר - Life is painful. Suffering is optional.

המיינדפולנס, שכמו שהבנו, הוא גרסה מונגשת לעולם המערבי של עקרונות מעולם הבודהיזם והמדיטציה הקיימים כבר אלפי שנים, מציע לנו מגוון של תרגולים, אשר, לאט לאט, יכולים לסייע לנו לשלוט במחשבות שלנו ולהפחית את החרדה.

ומה אפשר לעשות באופן מיידי? 1 תשומת לב 2 נשימה והוצאת אוויר 3 הרגעה

כלומר, נתחיל בלשמוח ששמנו לב בכלל למחשבות החרדתיות, לאחר מכן נתרכז בנשימה וננסה להוציא יותר אוויר משאנחנו מכניסות (לנסות להוציא אוויר הכי לאט שמצליחים, יותר לאט מההכנסה של האוויר) ולבסוף נרגיש איך הפעולה הפשוטה הזו מונעת היפר-ונטילציה, מאזנת אותנו ומעירה את המערכת הפרה-סימפתטית, כלומר, מצב מנוחה ורגיעה. בתזה שלי אני חוקרת, בין השאר, כיצד חוסן נפשי מושפע מאופטימיות, כלומר, מחשיבה חיובית. ולשמחתי, אני מגלה יותר ויותר כמה השפעה יש למחשבות חיוביות על איכות החיים ועל החרדה שלנו. אז ממליצה לאמץ גם את זה - נחשוב טוב, נרגיש טוב! אבל זה מגיע רק אחרי שנתנו מקום גם למה שלא מרגיש הכי טוב כרגע, כי אחרת, אנחנו פשוט מדחיקים. לכן, אל לנו לבלבל מיקוד בחיובי עם הדחקה או הכחשה של השלילי. גם לו חשוב לתת מקום ובדיוק בשביל זה מגיעה החרדה.

קרל יונג, אחד הפסיכולוגים האהובים עלי ותלמידו של פרויד, אמר "Whatever you resist, persists".

כלומר, מה שנתנגד לו, ימשיך לקרות. או בגרסא שלי - אם נתנגד למשהו, הוא ידבק בנו ביתר שאת. זאת מאחר ומה שניתן לו את תשומת הלב שלנו, בין אם החיובית או השלילית, יהיה במודעות שלנו. לכן, אם נשקיע את תשומת הלב בבריחה, הימנעות או התנגדות למשהו, בין אם הרגל מגונה, אדם, רגש קשה או חרדה, הוא ימלא את המודעות שלנו וכך נשיג את הפעולה ההפוכה למה שניסינו והתכוונו להשיג.

אז.. אמנם קל להגיד וקשה לעשות, אבל הפעולה המתבקשת, אם כך, היא לשחרר.

וכדי שנוכל לשחרר, אנחנו צריכות קודם כל - לקבל. אם לא נקבל את המצב הקיים, לא משנה כמה הוא קשה, מפחיד, בעייתי או נורא, לא נוכל לשחרר אותו ולפנות מקום לדברים חדשים וטובים. וזה החלק הכי קשה לפעמים, אבל רק אם נקבל את המצב בו אנחנו נמצאים או את החלק בנו שקשה לנו לקבל, נוכל לבחור לשחרר ולשנות.

אז אני מזמינה אותנו לשלוח קבלה לעצמנו, לגופנו ולחיינו.

אם זה לא אינטואיטיבי, אפשר להתחיל מלהגיד את זה לעצמנו כמנטרה. "אני מקבלת את המצב הכלכלי שלי", "אני מקבל את המשקל שלי", "אני מקבלת את הקנאה או את ההתמכרות שלי". ככל שנגיד את זה יותר לעצמנו, כך זה ישקע עמוק עד שנתחיל להזדהות עם הקבלה. ומשם, הדרך לשחרור כבר קצרה ופשוטה יותר. לפחות, בעיני.

ואל תשכחו, החרדה, הרגשות, הריקנות וכל אותן תחושות ומחשבות - כולן שם לטובתנו, כדי לאותת לנו שיש משהו שזקוק לקשב שלנו. אז בואו ניתן לעצמנו את הקשב ואת תשומת הלב לה אנו ראויים. בואו נשלח קבלה לעצמנו. בואו נודה לחרדה ולכל הדרכים של גופנו ונפשנו שתפקידם לעזור לנו במסע שלנו, לכוון ולהדריך אותנו. תודה.