חיפוש

על שיעמום

עודכן: 18 בדצמ׳ 2021

כמה פעמים יצא לכםן לשמוע ילדיםות מתלוננים שמשעמם להן? שמתן לב שמדובר במגיפה (סליחה) שהולכת וגדלה בדור החדש?

אחת הסיבות העיקריות, כפי שמגדיר זאת ד"ר גדי און, חוקר שיעמום, הינם הפלאפונים שנמצאים איתנו 24/7. בכל רגע של פניות - אנחנו אוטומטית מרימות אותו. אין לנו כמעט זמן ביום שבו אנחנו פשוט עם עצמנו. בלי מסכים, בלי הסחות דעת.

עולם הפסיכולוגיה מבדיל בין שני מצבי תודעה - Being וDoing. להיות ולעשות. אנחנו זקוקים לשני המצבים האלה כדי לשמור על וול ביינג טוב וכדי להיות בבריאות נפשית ואיזון.


אם כל היום רק "נהיה" - לא נגיע לשומקום. אבל אם כל היום רק "נעשה", נפעל, נצרוך מידע, נבהה במסכים ולא נשים לב למחשבות שלנו, לדפוסי החשיבה ולגוף שלנו - בסוף נקרוס. או לפחות נסבול מסטרס וחרדה שנובעים מאותו ניתוק. כי איך אפשר לחיות חיים מאושרים מבלי לעצור לרגע ולנוח? פשוט להיות?

אנחנו מורגלים לחשוב כחברה שרק הגוף שלנו זקוק למנוחה כל כמה זמן, אבל מה עם המיינד? הנפש? ומה עם להכיר את עצמנו באמת, כדי שנוכל לבחור באופן מושכל מה אנחנו רוצות לשנות בעצמנו? באופן ההסתכלות שלנו על עצמנו ועל העולם?


המיינדפולנס, או באופן כללי כל סוג של מדיטציה, עוזרים לנו לתרגל את השריר המנוון הזה, של להיות. בפעם הראשונה שננסה לשבת ולא לעשות כלום למשך זמן מה, סביר שניווכח עד כמה הוא מנוון. אבל עם תרגול, אפילו כמה דקות, מדי פעם, כשזוכרים - אפשר לחזק אותו. מפתיע לגלות איזה שינוי מהותי יכול להתרחש בחיים כתוצאה מתרגול כל כך פשוט.


אצל ילדים זה הרבה יותר קל, רק צריך לאפשר להם מספיק זמן ללא מסכים בו הן נדרשות להעסיק את עצמן. שגרה שכזו תמנע את אותן קריאות "משעמם לי!" לטווח הארוך.

ומה איתנו, המבוגריםות? ד"ר און ממליץ לבחור מקום קבוע בבית בו יונח תמיד הסלולרי. לא עוד שיטוט ברחבי הבית עם הפלאפון בכיס או ביד, ממסך (!) ומפתה אותנו להתבונן בו בכל רגע של שקט. אפשר גם להתחיל מלהגדיר זמנים או איזורים מסויימים כנטולי מסך, כמו חדר השירותים או ברבע שעה הראשונה של הבוקר.

קרל יונג, אחד הפסיכולוגים האהובים עלי ותלמידו של פרויד אמר, "מי שמסתכל החוצה, חולם. מי שמסתכל פנימה, מתעורר".

המשפט הזה למעשה מסכם את הפסיכולוגיה הבודהיסטית כולה. רובנו שמענו לפחות סיפור אחד על איזה נזיר מתלמד שעבר מסכת שיגועים בהוראת הגורו שלו רק כדי להגיע לבסוף לנקודה בה אותו נזיר ותיק וחכם מסביר שאין מה לחפש בחוץ, כל התשובות נמצאות בפנים.

בפוסט הקודם (לינק בתגובה הראשונה) בנושא הסברתי למה כל כך חשוב לדאוג לעצמנו לזמנים "מתים" במהלך היומיום, זמנים בהם אנחנו לא מושיטות יד לפלאפון. פשוט נותנים למה שקורה לקרות ולעצמנו להיות.


המיינדפולנס קורא למדיטציות מהסוג הזה מדיטציות 'קשב פתוח', בהן המודט.ת מתרגל.ת נוכחות קשובה וחסרת שיפוטיות כלפי *כל* מה שקורה ברגע הנוכחי. אני אוהבת לשבת בחצר שלי ולתרגל קשב פתוח, רגע אחד אני מאזינה לציוצי הציפורים, רגע אחר מרגישה את הרוח מבדרת לי את השיער והשמלה, רגע אחר מריחה ניחוחות תבשילים ורגע נוסף שומעת צעקות או צפירות מכוניות שמזכירות לי שאני בשכונה ד' בבאר שבע.


כל אלמנט כזה מאפשר תרגול של חוסר שיפוטיות והיקשרות מזווית אחרת, בלי להגיב, רק לתת לדברים להיות. כמובן שאפשר ואף רצוי להתבונן גם בתחושות הפנימיות כתגובה של הגוף והרגש לגירויים הללו.

תרגול קשב פתוח מאפשר לנו ללמד את עצמנו פשוט להיות, להביא את תשומת הלב להווה ולאורך זמן, גם מעיר את אותו שריר שהתנוון כשהתבגרנו, אותו שריר המאפשר לנו להתבונן על העולם בעיניים משתאות, נוצצות ומתלהבות. כמו ילדה קטנה שמתרגשת מכל פרפר ופרח הנקרים בדרכה.

מגיע לנו להינות מכל השפע שסביבנו, משקיעה יפה, שמיים כחולים, חום השמש וליטוף הרוח. וכן, אפשר לתרגל את היכולת הזו. כל תרגול מדיטטיבי ישפר אותה, או הרכבה של משקפיים מדומינות, כאלה שדרכן רואים את העולם כמו בפעם הראשונה.

תתפלאו כמה מהר זה יכול לעבוד אם רק ניתן לזה.

ואלה רגעים מהסוג הזה, של נוכחות שלווה וחסרת אג'נדה (משימות או פלאפונים) שמובילים אותנו לרעיונות היצירתיים ביותר, שמאפשרים לדמיון שלנו להשתולל ולקישוריות המוחית לחגוג וליצור את אותם רעיונות, בדיוק כמו במקלחת או בזמן אימון.



ורגע לפני סיום, עולם הפסיכולוגיה קובע שלמעשה, אין דבר כזה מולטיטאסקינג. (בום.) למרות שנדמה לנו שאנחנו עושות דברים בו זמנית, למעשה, המוח שלנו מסוגל להתרכז ולבצע פעולה אחת בכל רגע נתון, בדיוק כמו מחשב. גם אם כלפי חוץ כל רגע כזה מרגיש ונראה כמו שבריר שניה.

ויותר מזה, התורה הסינית גורסת שהניסיון שלנו לעשות מולטיטאסקינג פוגע בנו, פיסית ורגשית. הגוף שלנו לא מותאם לתפקוד מהסוג הזה.

לכן המחקרים על מיינדפולנס ממשיכים להראות את ההשפעות החיוביות שיש לתרגול קשיבות ונוכחות מלאה. משם מגיעה השלווה, משם מגיעה ההנאה מהדברים הקטנים. הפשוטים.

אני זוכרת כמה קשה היה לי לוותר על היעילות שבביצוע פעולות רבות סימולטנית. התחושה של ההספק, של הדופמין שהשתחרר לנוכח ביצוע כל כך הרבה משימות נעימה כל כך. אבל התחושה של אותו שקט פנימי יציב ווול ביינג גבוה נעימה לי הרבה יותר. גם ישיבה דוממת הרגישה לי בהתחלה בלתי אפשרית נוכח כל הדברים שאני רוצה להספיק ולעשות, אבל היום אני יודעת שאלה בדיוק הרגעים שמאפשרים לי להכניס מודעות ואהבה נוכחת לכל שאר הדברים שאני עושה.


אשמח לשמוע מה זה מעלה בכםן, ומי שמנסה - אשמח שתשתפו איך זה משפיע עליכן ביום יום. אני כמובן כאן לכל שאלה והתייעצות.

4 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול